מהו כוח-העל שלכם?
בפוסט הזה אני עומדת לספר לכם למה ״הבעיות״ שיש לכם, הן בעצם כוחות העל שלכם בעולם הזה, ואיך הן לא באמת בעיות אם יודעים איך לתעל אותן לטובתכם.
מה קרה כאן הרגע?
ממש עכשיו, בחמש הדקות האחרונות עלו לי לראש כמה משימות במקביל, וגם התחלתי את כולן במקביל. נשמע יעיל? סביר שתחשבו שלא.
אילו מהן סיימתי? התשובה תגיע בהמשך הפוסט.
בעודי מסדרת את ארון הבגדים שלי, התחלתי להאזין לספר באודיו. לאחר 3 דקות בלבד זה מה שקרה:
בהשראת מה ששמעתי עלה לי רעיון לכתוב את הפוסט הזה, ואז מיד חשבתי על להוסיף אותו לבלוג של מועדון קפה הבוקר ועל עיצוב הדף של הבלוג מחדש, ואז נזכרתי שאני חייבת לבדוק את הבעיה הטכנית שיש לנו באתר ולראות אם ענו לי מהתמיכה של חברת האיחסון, ואז נזכרתי במשימה חשובה שמאוד רציתי לסיים היום עבור לקוח, ואז נזכרתי שקיבלתי מייל ממישהו חשוב שאני רוצה לפגוש שלא עניתי עליו, ואז חשבתי על משהו שאני צריכה להגיד לשותפה שלי על השיחה שהיתה לי עם העו״ד שלנו.
כל זה קרה בערך ב-5 שניות. הנחתי את הקולב על המיטה וניגשתי למחשב שלי.
אני כנראה לא אסיים לסדר את הארון בשעות הקרובות.
מה קרה כאן הרגע?
אבחונים והגדרות
מכירים את זה שאתם נמצאים במסעדה עם חברים והולכים רגע לשירותים, ובדרך לשירותים חושבים על משהו, ואז על עוד משהו שמוביל לעוד משהו? אתם נכנסים לתא, ומחשבות ממשיכות לרוץ לכם לתוך הראש אחת אחרי השניה. אתם יוצאים מהשירותים, ופתאום מרגישים כאילו הייתם בפנים בערך 15 דקות, כשבפועל הייתם שם רק דקה? לפעמים זה מלווה בתחושת סחרחורת קלה.
שטף המחשבות הבלתי פוסק הזה שהציף אתכם גרם לכם לאבד תחושת זמן כי התוכן שעבר לכם בראש בדקה הזו לא פרופורציונאלי לזמן שבאמת עבר לו בעולם הפיזי. וזה מבלבל.
ככה זה מרגיש ברגעים האלה, וזה יכול להציף ולנתק אתכם מהמציאות, מהרגע בו הייתם, ולהפריע לכם במשימה הפיזית (שבעולם האמיתי ולא בראש שלכם) שרציתם לעשות. לפעמים כל מה שרציתם לעשות זה להקשיב לחבר, פשוט לא? לא. מה שהוא אומר מציף המון מחשבות שצריך לבלום בכוח כדי להצליח להקשיב לו ב-100%.
זה מעייף, וזה בהחלט מקשה להתרכז בדבר אחד לאורך זמן, ובטח שבטח מקשה לסיים אותו.
תמיד הייתי ככה. תמיד גם חשבתי שזה נורמאלי, ושכולם כאלה. לכן למעשה בכלל לא חשבתי על זה, פשוט חייתי.
למזלי מעולם לא איבחנו אותי בהפרעות קשב וריכוז, ולמען האמת? גם לא היה לי איכפת. כי אני מי שאני, ואני עושה עם זה את המקסימום. זה מה שתמיד חשבתי לעצמי.
לאורך חיי נתקלתי בהמון אנשים ובעיקר בנערים ונערות בתיכון שויתרו על עבודה קשה, מתוך היאחזות ב״בעיה״ שלהם. הם זרקו לאוויר משפטים כמו ״יש לי הפרעות קשב וריכוז, אז אני לא יכולה לעשות את זה״, וכך בפשטות– ויתרו על האתגר.
בגיל צעיר זה עשוי להיראות מגניב להתחבא מאחורי הגדרות ולקחת ריטלין, אבל בהמשך החיים שמתי לב שאצל אנשים שהיו כאלה בתיכון, זה הופך לסוג של תבוסתנות, והם לא יודעים איך להתמודד עם אתגרים, תמיד יש להם תירוצים, והם לא ינסו לעשות דברים שנראים להם מאתגרים מדי.
גדלתי בבית עם אבא דיי ביקורתי, וכשהייתי בבית הספר היסודי היה לי מאוד קשה בלימודים, כבר אז שלחו אותי לעשות אבחון (אז זה לא היה משהו שהיו עושים, אני זוכרת שלא הבנתי בדיוק מה רוצים ממני, בכל זאת הייתי רק בת 7). לא דיברתי בכיתה, הייתי מאוד שקטה וביישנית, והייתי בפיגור בחומר.
כשקיבלתי הקלה של תוספת זמן, אבא שלי תמיד אמר לי לא להגיד את זה לאחרים. לא ממקום של מבוכה, אלא כדי שלא יהיו לי תירוצים להשתמש בהם כשקשה לי, כדי שאני אמשיך להתאמץ ולא אסתתר מאחורי הגדרות שאמורות להגיד לאחרים שצריך לוותר לי או להקל עלי.
אני זוכרת שזה העליב אותי, אבל עשיתי מה שאמר.
בדיעבד אני שמחה שלא לקחתי ברצינות את ההגדרות שנתנו לי.
אני אפילו לא זוכרת מה הן היו, בחיי.
קצב-על
זוכרים איפה הייתי בתחילת הפוסט? סידרתי את הבגדים שלי.
תחזרו לשם לרגע ותדמיינו אותי עומדת מול ארון לבן עם קולב ביד אחת ושמלה ביד השניה.
הנה מה שבאמת קרה שם: ברגע אחד פתאומי כל המחשבות שציינתי בתחילת הפוסט נכנסו לי לראש אחת אחרי השניה, והזמן הפיזי שדיברתי עליו מקודם הפך למעומעם ברקע, ואני כאילו ״יצאתי ממנו״.
נכנסתי למצב שאני קוראת לו ״קצב–על״, מצב שהמוח הרבה הרבה יותר מהיר מהרגיל. סחרור.
כל מה שקראתם עד עכשיו, עד לנקודה הזו ממש, עלה לי לראש ברגע ההוא מול הארון בצורה מיידית וחזקה. כמו ״פולס״ מסנוור, או כמו זרם חשמלי חזק ומיידי. כל מה שכתבתי עד עכשיו, כבר ידעתי מראש. זה הופיע לי במחשבות בצורתו השלמה, אמנם אמורפי למדי, אבל דיי שלם.
זוכרים שעלו לי 7 מחשבות שונות אחת אחרי השניה? לכל אחת מהן נלווה כזה פולס שלם של מידע ותוכן– שאומר לי בדיוק איך זה צריך להיעשות, כמו סוג של חזון קטן.
זה הרבה מאוד תוכן ל-5 שניות, לא?
עצרתי הכל והתיישבתי מול המחשב כדי לכתוב את זה. בחרתי בפוסט.
זו כנראה המשימה היחידה שאסיים היום, אבל היא תהיה שלמה, והיא תהיה יצירה שאני אהיה גאה בה. אני אסיים אותה בערך עוד 3 שעות, וגם אפרסם אותה במקומות הנכונים.
אם זה לא כוח על, אני לא יודעת מה זה כוחות על.
וזה בדיוק הנושא של הפוסט הזה– מישהו אחר היה יכול בקלות להגדיר את זה כדבר שלילי: ״מה עם כל יתר המשימות שלך?״ ״למה עצרת משימה באמצע?״ ״למה את מתפזרת ככה?״ ״אי אפשר לעבוד ככה״.
סמס מהחבר לשעבר
מה שהצית בי את הדחף לכתוב על הנושא הזה, זו בעצם הודעת סמס מפתיעה מהאקס שלי.
ביום שישי הוא שלח לי בוואטסאפ קישור לספר “Faster Than Normal” עם הקלטה קולית שהלכה ככה:
״מה המצב?… האמת ש.. בדיוק קראתי איזה ספר וגיליתי שיש לך הפרעות קשב וריכוז.
כי פתאום הרבה דברים ששמעתי בספר קפצו לי ו… ו…. אהה… וזה הדהד.
אז קודם כל זה מעניין, אני לא יודע אם את מודעת לזה או לא. אבל זה כזה סוג של היפראקטיביות, רצון לעשות הרבה דברים, להתעסק בהמון דברים במקביל וכדומה.
אז ככה, שתדעי.״
שמעתי את זה ונקרעתי מצחוק בקול רם. בכמה נחרצות הוא איבחן אותי! יותר משחשבתי שהוא חוצפן, זה שיעשע אותי מאוד.
הודעה קולית נוספת:
״ואני ממליץ לך ממש לקרוא את הספר הזה, נראה לי שזה יעשה לך סדר בראש. לא רק סדר בראש, גם יעזור לך להבין איך… מה את צריכה לעשות ומה את לא צריכה לעשות. ז״א איך להיות יותר מודעת ליכולות שלך, לדברים שאת צריכה לעשות, לדברים שלא. ספר מעולה, ממש מצויין.״
האקס הזה תמיד רק רצה בטובתי, וככלל אני אדם עם ראש מאוד פתוח, אז הורדתי את הספר לאייפון שלי. וזה בעצם הספר שהאזנתי לו כשסידרתי את הארון.
זה מאוד מצחיק, כי בזמן שהיינו ביחד הוא מעולם לא הבין איך אני מצליחה לתפקד כשהריכוז שלי קופץ מדבר לדבר בקצב מסחרר. אני מצידי לא ראיתי בזה באמת בעיה, כי שוב– זאת אני. אבל הערצתי אותו על יכולות הריכוז שלו בדבר אחד בלבד לאורך זמן, ואפילו הגדרתי אותו כבעל מוסר עבודה מהגבוהים שראיתי בחיי. קינאתי בתכונה הזו, ושפטתי את עצמי בחומרה שאני לא מצליחה לעבוד בצורה כזו גם.
היום אני מבינה שאנחנו שונים, ושגם לי יש יכולות ריכוז מיוחדות משלי.
לא הייתי צריכה להרגיש שאני פחות טובה בגלל שאני שונה. העניין הוא שמדדתי את זה בהצלחה, והוא הצליח בחיים, ואני בזמנו עדיין לא. חשבתי שפשוט אין לי את המוסר עבודה הזה ואני צריכה להתאמץ יותר עבורו. במקביל למדתי לחיות עם רגשות אשמה כשאני לא מצליחה לסיים מספיק משימות או לעמוד ביעדים שהצבתי לעצמי.
זה מבאס לחיות עם תחושה כזו, וזה מיותר לחשוב ככה.
לכל אחד יש את הדרכים שלו להתמודד עם היכולות שלו, עם המתנות שהוא קיבל ומה שהופך אותו להוא עצמו. אם רק נצליח למפות את הדברים האלה, ולעשות ניסיונות קטנים כדי לבחון מה עובד עבורנו הכי טוב– נוכל להתפתח מאוד וליצור את הדברים שתמיד רצינו, בכל תחום בחיים.
חשוב לא להיכנס לתבניות, ולא לנסות בכוח לעשות את מה ״שרוב האנשים״ חושבים שנכון לעשות, או איך שנכון לעשות. מניסיוני, הכי טוב לתת למה שנובע מכם באופן טבעי את המקום הראוי, כי זה בדיוק העניין– אם זה מה שמתחשק לכם לעשות, כנראה שבזה תהיו הכי טובים. מבינים את ההיגיון?
ריכוז שזורם כמו מים
כשהקמתי את מועדון קפה הבוקר לפני שנה וחצי, עבדתי בריכוז עילאי ימים כלילות, ולא עצרתי לרגע. בניתי את זה מהר, ובניתי את זה מדוייק.
המון אנשים שואלים אותי מדי פעם איך עשיתי את זה ואיך לא פחדתי, אני אף פעם לא בדיוק יודעת איך לענות על זה.
כי עבורי זה היה כל כך נכון, כל כך טבעי.
היתה לי זרימה.
במבט לאחור אני לא באמת מצליחה למפות את התהליך כולו, כי הזמן כאילו (שוב) עבר למימד אחר.
ברגעים שעבדתי על המיזם, הזמן הפיזי שוב התעמעם והתרחק ממני, אבל הפעם לא היה לי רעש בראש, היה לי שקט. הייתי כל כולי מסורה למשימה אחת בלבד.
ולראשונה הרעש מסביבי (מכוניות ברחוב, אנשים מדברים, ריחות חזקים, מוזיקה בבתי קפה) לא הפריעו לי כמו בדרך כלל, לא גרמו לשצף של מחשבות חדשות ואקראיות. פתאום היכולות שלי שבדרך כלל ניתקו אותי מהרגע וקטעו לי את הריכוז, אלה שגורמות לאחרים להרגיש שאני לא מקשיבה להם (זה לא נכון!), שאני קוטעת אותם, שאני מדברת יותר מדי– פתאום הן שיחקו לטובתי.
היכולות האלה שלי; לחשוב במהירות, להכיל מלא תוכן בבום ולייצר מחשבות מורכבות עם מסקנות שהופכות מיד לפעולות– כל אלה היו הפעם רק בנושא אחד- יצירת המיזם.
בדיעבד אני יודעת להגיד שהייתי מרוכזת, שהייתי ב-Zone, מה שנקרא.
באותם הרגעים לא ידעתי את זה, פשוט זרמתי עם כל הרעיונות והמחשבות ויצרתי, יצרתי, יצרתי.
זה זרם ממני כמו מים והרגשתי שקטה.
פתאום עבר שבוע, וחודש, ושנה– אני מסתכלת אחורה ומתקשה להאמין שבניתי את זה.
ברטרופרספקטיבה הבנתי איך הריכוז שלי עובד, ואיך אני עובדת הכי טוב: בפולסים של תשוקה לרעיון מסויים ועם דחף פנימי ומיידי לעשות את זה. אני ממש לא מהאנשים המסודרים שמצליחים לעבוד לפי רשימת משימות, אחת–אחת.
המסקנה הכי חשובה היא שלמדתי לתת לזה מקום. לא לנסות לעבוד בדרך בה אחרים חושבים שנכון לעבוד. כי עבורי זה פשוט לא יהיה יעיל.
הצלחתם להתרכז?
שאלה לקראת סיום: האם דרך העבודה והריכוז שלי נראית לכם יעילה?
אתם יודעים משהו? זה לא משנה מה אתם חושבים, וזו בדיוק הנקודה.
אתם מכירים את עצמכם יותר טוב מכל אחד אחר.
אתם יודעים מה אתם אוהבים לעשות, במה אתם טובים, מה אתם לא סובלים לעשות ומה הכי מניע אתכם.
אף אחד אחר לא יכול להגיד לכם באיזו דרך לעבוד.
הזהרת קלישאה: כל הדברים המוזרים האלה, ״הבעיות״ שיש לכל אחת ואחד מאיתנו– זה מה שהופך אותנו לייחודיים.
אז מהו כוח-העל שלכם?